בעזרת ד' יתברך שמו

ש. גרוס

שמי התכלת של ארץ ישראל ליוו אותן מהחלון העגול שבמטוס.
הן הדקו חגורה ונשאו תפילת הדרך כשהן לא מעלות בדעתן עד כמה התפילה הזו תקבל משמעות בארץ ניכר רחוקה וזרה.
לאה אייזנבך, יצרנית בגדי הבית ליידיס (ladies), חיכתה ברחובות איסטנבול לתיק של נשיא ארצות הברית (כמעט)

שתוליכנו לשלום ותחזירנו לשלום!

ותצילנו מכל אבידה ועוגמת נפש

גב' לאה אייזנבאך יצרנית המותג 'סופר שיין' 'וליידיס' חצאיות שחורות שמנצחות אקונומיקה וחולצות לנשים ונערות מספרת:

טסנו אני והבת שלי הכלה לייצור באיסטנבול שבטורקיה. היה אז חורף קר במיוחד. התכרבלנו במעילים ובצעיפים ושעות לפני הצהריים הוקדשו לסיור במפעלים ופגישות עם יצרנים, ובשעות הערב ערכנו קניות לקראת החתונה.

ערב אחד יצאנו למרכז קניות גדול ואחרי סבב ארוך של קניות מוצלחות יצאנו לרחוב בתקווה לעצור מונית שתיקח אותנו למלון בו שהינו.

בחוץ ירד גשם זלעפות. עמדתי על שפת הכביש מנופפת ידיים למוניות הרבות שחלפו על פניי אבל כמונו עמדו עוד עשרות אנשים שנופפו נמרצות בידיהם. חציתי את הכביש בתקווה שאולי בצד השני יתמזל מזלי ואכן תוך דקה עצרה לידינו מונית. נשמנו לרווחה ונכנסנו נושאות צרור פקלאות. הבת שלי הציגה לנהג את כרטיס המלון כדי שידע להיכן להסיע אותנו, אבל נהג המונית סירב והתנצל שסיים את היומית שלו. יצאנו מאוכזבות שוב סוחבות שקיות ואז הבחנתי במיניבוס ציבורי עובר, נפנפתי במהירות ולרווחתי הוא עצר.

התיישבנו כשאני מרפרפת על השקיות נהנית מהשלל כולי סיפוק, ואז לחרדתי אני מבחינה בחסרון תיק היד האישי שלי. כנראה מרוב עומס לא הבחנתי בהעדרו והוא נותר על המושב במונית הראשונה. כל המסמכים האישיים שלי, המחשב ובו תיקי מוצר, וכל החומר הרלוונטי והכי חשוב שני הדרכונים שלנו – כולם ספונים בתיק.

פניתי מבוהלת לנהג ובקשתי ממנו לחזור חזרה לכיכר בה עלינו לטנדר.

כשהוא מגביר הילוך ונכנס לאוטוסטראדה, הנהג צחק עלינו והסביר שלכביש עם שישה נתיבים הוא לא חוזר עכשיו הוא רק 'ממליץ' לרדת במלון ולחזור שוב למקום.

תחושה של חוסר אונים פשטה בי. אין לי דרך ליצור קשר עם היצרנים. אין לי כתובות ולא טלפונים. התיק הזה מבחינתי חשוב ובעל ערך בדיוק כמו התיק אותו נושא תדיר נשיא ארצות הברית…

במלון סיפרתי לפקידה אודות האבדה והיא הבטיחה שתעדכן אותי במקרה שתגיע פנייה. היה מתסכל לחשוב שהדרכון שבתיק חדש. הזמנתי אותו בשדה תעופה בשמונה מאות עשרים שקל ערב הטיסה ממש.

צלצלתי לתחנת המשטרה המקומית שם בקשו ממני להגיע ולפתוח פנייה. הם אף הסבירו לי שאם התמזל מזלי ואזרח הגון מצא את התיק, הוא יביא אותו לתחנה. ואם לא, אני יכולה לשכוח מהתיק שבטוח יגיע לשוק השחור.

באחת עשרה בלילה אזרתי אומץ ונסעתי לאזור בו עלינו על המונית. חיפשנו בין השיחים, תחקרנו עוברי אורח ואנשים שהמתינו בתחנה אבל אפס. אף אחד לא מצא תיק שחור.

חזרנו מודאגות למלון. לא ידעתי איך בדיוק אני מתחילה את יום המחר.

אמרתי לבת שלי: 'הקב"ה רוצה ממני כך, אני צריכה להיות בשמחה ולקוות לטוב'.

במלון ניסיתי ליצור קשר טלפוני עם חברות שמכירות את טורקיה אולי תוכלנה לתת לי איש קשר שיעזור לנו, אבל אף אחת מהן לא ענתה. לחלקן השארתי הודעות קוליות ומאוחר יותן הן אמרו לי שנשמעתי לחוצה ודאוגה מאוד.

גם בתחנת המוניות ביקשתי שיעבירו בקשר הודעה לגבי תיק שחור.

אחרי סבב שיחות ללא הצלחה, הפקידה במלון הבטיחה לי שגם באמצע הלילה היא תעיר אותי אם מישהו יצלצל.

בשש בבוקר קמנו שתינו עם מועקה בלב. הכנו סנדוויצ'ים ויצאנו לתחנת המשטרה.

לצערי אף אחד מהשוטרים לא הבין אנגלית. מדובר בחבורת משועממים שכל תפקידם כנראה להרגיע את האזרח ולפזר הבטחות סרק.

אוקיי אוקיי, כך אמר לי השוטר מבלי שיעשה משהו בנידון. הייתי צריכה לנשוך שפתים ולהישאר רגועה על אף שהמראה הזה של חבורת שוטרים שמביטים בנו בשעמום איים להוציא אותי מהכלים.

ואז פתאום היתה לי הארה משמיים. פניתי לאחד השוטרים: 'אני צריכה קונסוליה, פספורט נואו', אמרתי לו בתנועות ידיים.

השוטר הבין את דבריי וחייג לקונסוליה הישראלית ולשמחתי ענתה לי פקידה דוברת עברית.  גוללתי את כל הקורות איתנו והיה מרגש לשמוע עברית ומישהי שמבינה אותך. הרגשנו בבית. הסברתי לה את חוסר האונים היא הקשיבה וביקשה ממני להגיע לשגרירות.  

השארתי את פרטיי בתחנת המשטרה ונסענו לקונסוליה הישראלית.  הבידוק בכניסה היה ארוך ומיגע. נדרשנו להשאיר תיקים וטלפונים בכניסה ומאבטח חמוש חקר אותנו מי אנחנו ולמה. שוב נאלצתי לספר את כל הסיפור מהתחלה.

 סוף סוף הגענו למשרד שם קבלו אותנו בחמימות. נתנו לנו תחושה שאנחנו בידיים טובות. כמה מנחם היה לשמוע עברית. הפקידים הביאו לי ניירת למלאות ותוך כדי שאני ממלאה פרטים ביקשתי מהם לחייג לטלפון נוסף שהיה לי בתיק.  אומנם ניסיתי כמה וכמה פעמים לחייג אליו אבל ללא הצלחה. והנה עכשיו משום מה נזכרתי בו. מה שעוד זכרתי זה שהבטרייה בטלפון כמעט ריקה אבל בכל אופן אולי יקרה לנו נס.

והנס אכן קרה. נהג המונית ענה בברכת בוקר טוב וכן, התיק השחור מונח על המושב. הוא הבחין בו כבר אתמול אבל עלה הביתה לישון מבטיח לעצמו שמחר יטפל בתיק.

 הפקידה ששמחה בשבילנו ביקשה ממנו לבוא לשגרירות והנהג הסכים תמורת כסף. אמרתי לפקידה שיבקש כמה שהוא רוצה, העיקר שיביא לי כבר את התיק.

היא הדריכה אותו וסיכמה על מאתיים יורו שווה ערך לשבעים שקל…

'שיחכו לי ליד המרכז המסחרי בעוד עשרים דקות'. כך ביקש נהגינו .

 ירדנו לכניסה. פתאום אני מבחינה בפקידה מגיעה בעקבותיי. 'למעלה אסור לי להראות לך קרבה אבל שתדעי שאני רוצה מאוד לעזור לך. תתקשרי אלי ותעדכני אותי'.  הסתבר שהיא יהודייה שעובדת בשגרירות ונשלחה כמו מלאך לסייע לי. הודיתי לה נרגשות ונפרדנו כמו ידידות.

באותם דקות ארוכות בהם המתנו לנהג הרגשתי פחד ויחד עם זה קרבת אלוקים נדירה. 'אבא, אני בידיים שלך ורק אתה יכול להוציא אותנו מהתסבוכת בשלום ואנא מה שנגזר עלינו שיילך בקלות'.

ליד הבת שלי הייתי צריכה להיות חזקה ולשדר בטחון וגם זה לא היה קל. 

עמדנו שתינו ליד העץ אומרות בלחש 'מזמור לתודה' מקוות לטוב.

חמש דקות חולפות ועוד חמש והנהג לא נראה באופק.

כל רגע צצה מונית. היה נדמה לנו שהנה הוא ואז פתאום היא הגיחה, מכונית אפורה כשהנהג מיודענו יוצא ממנה וחיוך מאושר על פניו. נופפתי לו בשני השטרות שבידי שיהיה רגוע. הסכום הזה שווה ליום עבודה שלו. הנהג שהביא אתו את ילדיו היה נראה כאילו זכה בלוטו…

פתחתי את התיק בלב רועד וברוך ד' אשר לא החסיר חסדו מאיתי. פריט לא היה חסר. כמעט יצאנו במחול באמצע הרחוב ההומה.

חזרנו מאושרות למלון כשאנחנו טורחות לעדכן את כל הדואגים שהתיק היקר נמצא. כל מי שחיפשתי ועדכנתי, חזר אלי ושמח איתי. צלצלתי למפעל ובקשתי שיבואו לאסוף אותנו מהמלון אנחנו רוצות להגיע לייצור.

היתה לנו סיעתא דשמיא מעל לדרך הטבע. באותו יום הספקנו את כל מה שתכננו ואפילו נותר לנו זמן לקניות.  כשיצאנו מהמפעל הבת שלי פונה אלי. נו  מאמי יוצאים לעוד סבב "?

אבל מסתבר שתלאותיהן של האם וביתה לא תמו. למחרת יום הטיסה ציפתה להן חוויה נוספת… 

"יצאנו מוקדם מהמלון כארבע שעות לפני הטיסה. ידעתי שיש פקקים בדרך ועדיף לנו לחכות מאשר חלילה להפסיד את  הטיסה.   

לאולם הנוסעים הגענו שעה לפני ההמראה שהצ'ק אין סגור.

אמרתי אז לבת שלי, לא יכול להיות שזה קורה לנו. איזו נסיעה הזויה הפעם. רצתי למנהל כשאני מלווה בעוד נוסעות המומות.

הקמנו יחד מחאה והסברנו למנהל שאנחנו ישראליות וחייבות לחזור הביתה. הרי המתנו בנימוס בתור בין מאות נוסעים שממתינים גם הם. רק ההבדל הוא שהטיסה שלהם יוצאת בעוד שלוש שעות ושלנו בעוד ארבעים דקות.

אחרי דין ודברים עם המנהל, הוא פתח לנו את הגייט וטרופות נשימה אצנו רצנו למטוס שהמתין לנו. ועד שהצלחתי להחזיר נשימה ולהירגע מהדרמות, מצאתי את עצמי חוגרת חגורה לקראת נחיתה".

לסחורה שלום. 
היא פה באתר 🙂