אם חיפשת בגדי ספורט צנועים, חצאיות שחורות נוחות להדהים (שגם עמידות בפני אקונומיקה, תראי פה סרטון) – זה המקום.

מורות להתעמלות ומתאמנות שרוצות לשמור על הבריאות ועל הנוחות אוהבות מאוד את בגדי הבית של ליידיס.

הם יפים, הם נוחים, הם מאפשרים לך בגדי נשים במחירים צנועים שתמיד יש מהם קולקציה חדשה על המדפים.

אם פעם חשבת שיש חלוקי נשים בתור משהו מוזנח כזה, שאי אפשר ללבוש כשרוצים לקפוץ למכולת או לאסוף את הילדים שלך – הגיע הזמן להכיר חלוקים לשבת וליום יום מסוג אחר: עליוניות וחצאיות נוחות ופרקטיות במגוון סגנונות, דגמים ומידות. כאלה שמכבדים אותך בבית וגם מאפשרים לך לעשות איתם הליכה, לערוך קניות ולהרגיש נעים גם אם חצית רחוב ראשי בדרך…

הניצנים של בגדי הבית הפרקטיים של ליידיס – נולדו כבר כשהייתי ילדונת.
אמא שלי, מוכשרת בתפירה בפני עצמה, יצאה פעם בשבוע לחוג. אני הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי לחקות אותה. התיישבתי ליד מכונת התפירה בלי רשות (וחטפתי אחר כך על הראש…). לאמא שלי היו גזרות בקלסרים מסודרים. לקחתי נייר עיתון כדי להעתיק את הגזרה ביד אחת, ואת הבובה שלי ביד השנייה, הסתכלתי על הגזרות והקטנתי אותן לגודל הבובה, ככה בערך, לפי העין. את הגזרות העתקתי לשאריות הבדים שהצטברו, ותפרתי ותפרתי.
כשאמא שלי חזרה הביתה, היא גילתה שני דברים:

1 – הבובה היתה לבושה בבייביגרו חמוד, שתפרתי לה בעצמי.
2 – השארתי לה את המכונה שבורה…

בבוקר קיבלתי שיעור לחיים: "לאה, קודם צריך לדעת להשתמש במכונה! רק אחר כך מתחילים לתפור!"
אבל לצד הגערה, אמי היתה גאה בי כבר אז… הראתה לשתי הסבתות… והן לא אכזבו, הסבתות.
עד היום אני זוכרת את סבתא שלי לוחשת לי באוזן: "אל תפסיקי, לאה. תמשיכי, תמשיכי לתפור, עוד תגיעי רחוק".
בכיתה ח' כבר קבעתי לאמא שלי עובדה: את מלמדת אותי לתפור. ידעתי שזה כנראה יידחה, כי תמיד יש דברים חשובים להספיק…
לקחתי יוזמה והודעתי לאמא שלי שהחברות שלי חייבות ממש קורס תפירה. 'אז את חייבת ללמד אותן'.
סיכמתי עם האחיות שלי: "השנה אתן שומרות על הקטנים כשאמא מלמדת אותי ואת החברות שלי, ובשנה הבאה אתן תלמדו".

הזכרונות שלי משנות הנערות הן שאמא שלי בסלון עם תלמידות, מלמדת תפירה, בזמן שאני ואחיותי אחראיות על הבישול ועל הילדים. שאמא תהיה פנויה ללמד תפירה. בצורה הזאת אני הייתי בחוג התפירה שנתיים ואחר כך אחותי. אמא שלי היתה נוסעת פעם בחודש לשוק רמלה לקנות בדים. בכל פעם קנתה מה שהזדמן או היה במבצע, וככה היא היתה אוספת בדים. שיבוא יום והיא תתפור מהן. היא היתה מגדירה מראש: 'מזה נעשה חצאית', 'מזה אפשר לעשות עליונית חגיגית'…

גיל ההתבגרות מצא אותי עם עודף ביטחון עצמי בענייני תפירה… בלי בעיות הייתי עושה לעצמי גזרה, איך שבא לי. אני זוכרת טעות שגזרתי בד לחלוק באופן שגוי. חלק קדמי שגזרתי לאורך. זה נמתח לי לאורך ולרוחב, אבל היה שכר לימוד מעולה. לא עשיתי שוב את הטעות הזאת. למרות התקלה הזאת, ואולי דווקא בגללה – לבשתי את החלוק הזה 3 שנים. הוא עמד לי תמיד מול העיניים בתור תזכורת כמה חשוב לגזור נכון את הבד.

אנשים לא קולטים כמה גזירה טובה היא דבר שמשפיע על איכות הבגד.
שנים אחר כך, כשכבר הפכתי ליצרנית בגדי בית לנשים, כלות ונערות, קרתה לי תקלה חמורה: בדי קטיפה לחלוקי חורף נגזרו בצורה הפוכה 🙁
העסקתי גזרן ונתתי לתופרות לתפור. הטעות ההיא עלתה לי עשרת אלפים ש"ח…
הייתי אז שולחת לגזירה, שולחת לרקמה ורק אז שולחת לתופרות.
ואז אחת התופרות אומרת לי: "לאה, שימי לב! לא הכל גזור באותו כיון: חלק מחלקי הבדים גזור בצד הבהיר וחלק מהם בצד הכהה"…
לא רציתי להתייאש. אמרתי לה: "בואי נוציא את הטובים". אלה היו אמורים להיות חלוקי נשים, אבל אז יצרתי חלוקים לילדות מתוך החלקים הגזורים של חלוקי הנשים. פרסמתי שיש לי חלוקי ילדות והצלתי לפחות חלק מהסחורה…

גם היום, כשאני מייצרת באופן סיטונאי, אני יודעת שיכולות להיות תקלות בייצור, 
אבל בדיוק לכן אני נותנת אחריות לשלושה חודשים על בגדי הבית 🙂